<h1>צ'</h1>
<h2>דף לה.</h2>
באל"ף דל"ת, ביו"ד ה"א, בשדי, בצבאות, בחנון, ברחום, בארך אפים, וכו' וכל הכנויים, הרי אלו חייבי', המקלל בכלם חייב וכו'. כך נראה פשט המשנה דבין הנשבע בין המקלל, אינו חייב אלא עד שיזכיר את השם, ופליגי ר"מ ורבנן במקלל, דר"מ מחייב אפי' המקלל בא' הכנוים, וחכמים פוטרים עד שיזכיר שם המיוחד, וכן בנשבע נמי, תנא דמתני' הוה מחייב אפי' בא' הכנוים ואיכא תנא דפטר עד שיזכיר שם המיוחד בשבועתו, כדאמרי' בגמ', ועד כאן ל"פ אלא דמר בעי שם המיוחד, ומר לא בעי שם המיוחד אלא אפי' א' מהכנוים, והכי אמרי' לקמ' בריש פ' שבועת הדייני' [ל"ח ע"ב], אבל אם לא הזכיר א' מהכנוים, פטור בין במקלל ובין בנשבע, ולקמ' [ל"ו ע"א] נמי אמרי', ארור בו קללה בו שבועה, וכי היכי דבקללה צריך הזכרת השם, שאם קלל חברו בארור, ואמר ארור יהיה פ', אינו חייב עד שיזכיר ה' ואפי' בא' מהכנויים, כדאמרי' לקמ', הם ה"נ בשבועה נמי, אם נשבע בארור, כגון שאמר ארור יהיה הוא אם לא יעשה כך וכך, אינו חייב אלא בהזכרת השם, ואין לחלק בדבר, וכן היא סברת ר"מ, וכך היתה סברתו הראשונה של מז"ה שאין אדם חייב על השבועה בלא הזכרת השם. אבל אחר מכן דקדק מז"ה והביא ראיות דאפי' נשבע בלא הזכרת השם חייב, כמ"ש בסוף [ס]פ' המכריע ערך
